יום שישי, 25 באוקטובר 2013

מכתב תגובה ארוך ומנומק


את המכתב הבא כתבתי לחבר בעקבות דיון שהיה לי איתו, שנפרש על פני כמה מפגשים. לדעתי הוא מייצג את הגישה שלי בנוגע ליהדות, דת ומדינה. המכתב נכתב לפני כשנה, והחלטתי לפרסם אותו כאן כעת. קריאה מהנה!


היי, יצא לי לחשוב הרבה על מה שדיברנו. רק מהשיחות איתך למדתי המון על איך אתה ועוד אנשים תופסים את היהדות, ולמה כשאני מנסה להחיל את התפיסה שלי של יהדות על אנשים אחרים, אתה מאשים אותי בחוסר ידע; כי כל אחד תופס את היהדות שלו בצורה אחרת.
המטרה שלי עכשיו היא להראות לך שזה לא שאני לא יודע ולא מכיר, אלא שאני פשוט לא מסכים.


תרשה לי לתת לך כמה דוגמאות:
1. אבא שלי גדל בארגנטינה, במשפחה יהודית. הוא למד בבוקר בבית הספר הממלכתי, ובערב הלך לבית ספר יהודי ולמד בין השאר תנ"ך בלימודי ערב. לא משהו דתי מאוד, אלא משהו שאם הבנתי נכון מזכיר לימודי תנ"ך בבתי ספר חילוניים בישראל. הוא הלך לתנועת נוער יהודית, ואפילו היה אוהד של קבוצת כדורגל יהודית "מכבי לה-פלטה". בעקבות החינוך שהוא קיבל, בעיקר בתנועת הנוער, החליט לבסוף לעלות לישראל.
המשפחה של אבא שלי חילונית לגמרי, כמו כמעט כל הקהילה שבה חי בארגנטינה. בפסח, למשל, אכלו גם מצות וגם לחם. למעשה, הפעם הראשונה שבה אבא שלי שמע ש"אסור לאכול חמץ בפסח" היתה כשהוא עלה לארץ ויצא לטיול עם כמה אנשים, בפסח. משהתברר לאנשים שהוא הביא סנדויץ', הוא הלך לאכול בנפרד בצד, רק הוא, הנהג והמדריך.
הוא לא אכל חמץ כדי לעשות דווקא - פשוט באופן שבו הוא גדל, ואיך שהוא תופס את חג הפסח, מצות הם מאכל מסורתי, כמו סופגניות בחנוכה, ולא משהו שאתה חייב לאכול בהיעדר לחם.


2. חבר שלי מחטיבת הביניים בחר לעלות לתורה בבית כנסת רפורמי. נפגשנו בשבת בבוקר. זה היה בית כנסת מהודר וצבעוני, שבו בנים ובנות ישבו ביחד ללא הפרדה. הרב דיבר לקהל דרך מיקרופון, ומידי פעם ניגן בגיטרה ושר לנו כמה פסוקים וברכות. אחריו הגיעה הרבה של בית הכנסת וגם היא שרה שיר שמהלל את אלוהים. היה טקס מכובד ונעים, שזכיתי להכיר בו צד של היהדות שלא הכרתי. מיותר לציין שהמיקרופון והגיטרה, שמהווים לכאורה "חילול שבת", לא גרעו מהטקס ולא פגעו באף אחד מהמוזמנים.


3. יש מושג שנקרא "עץ חנוכה" - שזה עץ שחלק מהיהודים בארצות הברית שמים בבית בחנוכה, בנוסף לחנוכיה. לדעתי זה נחמד שהיהדות שואבת חלק מהטקסים ומהתרבות שלה מהסביבה. זה לא רק נחמד, זה גם קרה אינספור פעמים לאורך ההסטוריה, ומה שמקובל לתפוס כ"יהודי" (כמו למשל, לברך בארמית בפסח) הוא בעצם השפעה של עמים אחרים שהיהודים ישבו בתוכם. אני חושב שכל הדברים האלה הם חלק בלתי נפרד מהיהדות.



מה אני בא להגיד? כמה דברים. קודם כל, כפי שאמרתי, שיש דרכים רבות להיות יהודי ולראות את עצמך יהודי, וכל הדרכים הללו יכולות להתקיים במקביל. לאף אחד אין מונופול על היהדות ואין את הזכות להגיד "רק אני צודק" ולכפות את דרכיו על אחרים. אין מישהו שהוא "יותר יהודי" ומישהו שהוא "פחות יהודי".


אמרת שאם נתיר עכשיו מכירת חמץ בפסח, בעוד כמה שנים לא יהיה פסח. אני לא מסכים. דוגמה לכך היא אבא שלי, שבכלל לא שמע על איסור חמץ ועדיין חגג את החג. עוד דוגמה היא חג הפסח הנחגג בקיבוצים (תופעה שהולכת ומתמעטת, ביחד עם הקיבוצים). חגגת פעם בקיבוץ? יושבים כל הקיבוץ ביחד סביב שולחן ענק, קוראים הגדה שכוללת חלקים מההגדה המקורית וכן קטעים נוספים, כשסלסלאות לחם מונחות בכל שולחן - כמו בכל ארוחה חגיגית. זהו חג פסח הנחגג ברוח חילונית, אך הוא לא פחות יהודי מליל סדר מסורתי! למעשה הוא גם לא פחות מסורתי, פשוט המסורת היא אחרת, ומה שבוחרים להגיד ב"והגדת לבנך" הוא מסר עם תוספות.
חג הפסח לא ימות גם אם יתירו מכירת חמץ למי שמעוניין בכך. חשוב לי גם הילדים שלי יחגגו את חג הפסח, ולשם כך אני אנסה לחנך אותם שיאהבו גם הם את החג, ואני גם שמח שזה חג המוכר ממלכתית ע"י המדינה, ויש בו חופשה וכו'. אבל בכיף אני אוותר על האיסור על החמץ! אני לא סובל מצות, והסיבה שאני לא סובל אותן הן כי כל שנה מכריחים אותי לאכול רק אותן במשך שבוע. אז או שאני דואג מראש שיהיה לי מספיק לחם בבית, או שאני הולך לקנות אצל השכנים בואדי.
כל ליל סדר אמא שלי מכינה עוגה "כשרה לפסח". היא מוצאת מתכון מהאינטרנט של עוגה כשרה לפסח, ובסוף, במקום להוסיף "3 כפות קמח מצה" היא מוסיפה 3 כפות קמח רגיל - סתם כי היא לא רוצה לקנות שקית שלמה של קמח מצה רק בשביל עוגה אחת.
אז אתה יכול לשאול, למה לטרוח? למה לא להכין עוגה רגילה וזהו? אני אגיד לך למה - בשביל אווירת החג. תכלס זה לא משנה אם זו כף קמח רגיל או קמח מצה... יוצאת עוגה קצת יוצאת דופן, קצת מעניינת - וזה חלק מהאווירה בשבילנו.
מאותה סיבה שאבא שלי אכל מצות בליל הסדר - בשביל החג והמסורת.
ומה קורה בארץ? בגלל האיסור, אז לכל מיני מסעדות, מאפיות ובתי קפה יש טריק - "לחם כשר לפסח". ואני שואל, למה זה טוב?! כל הקטע בפסח זה לאכול מצות, לא? אז למה אתם מוכרים לי לחם בטעם של ספוג?! זה לא חגיגי בשום צורה, וזה בטח לא טעים... כנ"ל לגבי "ופלים כשרים לפסח" וכל מיני שיקוצים אחרים בטעם של קלקר.
אני מספר לך את כל זה, כדי להדגים - אפילו במשפחה שלי שהיא חילונית לחלוטין, יש מסורת ויש כבוד לחג. וככה אני גם אחנך את הילדים שלי. ודווקא במקומות בהם יש כפייה ואיסור לאכול חמץ, אז נוצרים בני כלאיים מגעילים, כמו לחם כשר לפסח, שאין להם שום תועלת לא כאן ולא כאן. או זה, או שאנשים פשוט מתאמצים כדי "לעקוף" את האיסור הזה, ולקנות לחם מראש - ואתה יכול להיות בטוח שהדבר הזה לא מקרב אותם ליהדות, אלא רק מרחיק אותם מהיהדות.
דיברת על פילוג בעם? לדעתי זה בדיוק מה שיוצר פילוג - הכפייה והאיסור.


ולגבי חופש בחירה בנישואים:
20% מהזוגות הנשואים בישראל עשו זאת בחו"ל ולא דרך הרבנות.
[קישור רק לשם רפרנס, אתה לא חייב לקרוא לשם הדיון http://www.mako.co.il/pride-news/local/Article-d4f182dbd513d31006.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1018193925]
זה אומר שהרבנות בישראל לא נותנת מענה לאחד מתוך חמישה זוגות שרוצים להתחתן. אבל עזוב רגע מספרים (כי מספרים אפשר לעוות וכל השיט הזה), בוא נדבר על העיקרון.
אמרת שהפתרון של נישואים אזרחיים הוא קיצוני כי הוא יפגע בדתיים האורתודוכסים, ואתה בעד פשרה. גם אני בעד פשרה, שתהיה כמה שפחות פוגעת, ושתיתן כמה שיותר חופש לכולם. האם אתה מוכן לפשרה שתיתן מענה לזוגות של יהודים ולא-יהודים? לפשרה שתיתן מענה לזוגות בני אותו מין? ומה עם זוגות שפשוט מאסו ברבנות האורתודוכסית ורוצים חתונה רפורמית? או חתונה חילונית לחלוטין? פשרה שלא תיתן מענה לכל הנ"ל היא לא פשרה, אלא כפייה של ציבור אחד על ציבור אחר.
דיברת על פילוג בעם - אמרת שאם יוולדו ילדים לזוג שלא התחתן ברבנות, אז תהיה בעיה הלכתית לחתן אותם עם יהודים - ברבנות. למה תהיה בעיה? כי הרבנות האורתדוכסית רואה כיהודי רק אדם שגוייר כהלכה האורתודוכסית, או שנולד להורים יהודים.
איך אני תופס את היותי יהודי? כמו שאני תופס משפחה, רק במובן הרבה יותר רחב. כמו שאסכים לשתף ולתת דברים שהם שלי לקרוב משפחה, כך אני רואה עצמי קשור ליהודי יותר מאשר לאדם זר - ולו רק כי אני יודע שהוא מרגיש אותו הדבר כלפיי. יש כאן כח של שיתוף ושל נתינה שאפשר לעשות איתו דברים גדולים, ולדעתי רק בזכותו הצלחנו להקים כאן מדינה. ובגלל תפיסת העולם ההומנית והדמוקרטית שלי, הגדרת היהדות כבר לא קשורה לדת היהודית או למסורת, אלא לעם שבו אני חי. והעם הזה כולל גם לא-יהודים, ואני מרגיש כלפיהם אותו הדבר - ולו רק כי הם מרגישים אותו הדבר כלפיי. (נעזוב שניה את אלה הרואים עצמם שייכים לעם אחר). גם החברים שלי מהתיכון שהיה להם עץ כריסמס בבית, וגם החברים הדרוזים - כל מי שמוכן לחיות איתי בשלום על האדמה הזאת הוא חלק מהעם שלי.
עם איך שאני תופס את היהדות, יש לי בעיה מאוד גדולה עם כך שמישהו אחר מחליט בשבילך אם אתה יהודי. זו דעתי. יהודי מבחינתי הוא כל מי שאוהב את היהדות. הוא כל מי שחוגג את החגים היהודים. כל מי שרואה עצמו יהודי. לעזאזל, כל מי שמוכן לומר על עצמו "אני יהודי!" הוא יהודי מבחינתי. כל מי ששמח ובוחר להיות חלק מהעם עליו דיברתי למעלה; וגם מגדיר עצמו כיהודי. רק ככה אנחנו יכולים להיות מאוחדים.
(לצורך העניין אני לא מדבר על טוענים ליהדות בשם חוק השבות אלא רק על אנשים שמוכרים באופן חוקי כאזרחי המדינה, כדי להוציא מהדיון אנשים שמכריזים על יהדותם כדי לקבל אזרחות)
הפרדה מלאכותית של אנשים ל"יהודי" או "ספק יהודי" או "רוצה להיות יהודי אבל לא זכאי לכך כי הוא לא התגייר" או "רואה עצמו כיהודי וחי אורח חיים יהודי אבל לא מוכר כיהודי כי התגייר גיור רפורמי" היא הפרדה שקיימת אך ורק בציבור האורתודוכסי, ובחוקי מדינת ישראל. אתה אומר שצריך להתחשב בה, ואני דווקא סולד ממנה מאוד. אני חושב שהיא פוגעת בנו כעם, ואני לא רוצה לשתף איתה פעולה.
פשוט, כשמישהו צריך להוכיח שהוא יהודי "טהור", כלומר שני ההורים שלו יהודים כדי לקבל זכות מהמדינה להינשא ליהודי אחר... זה מזכיר לי זמנים אחרים, חשוכים יותר. ואם אתה טוען שההשוואה לא במקום, אאלץ לשאול אותך "מה ההבדל?".
וכמו עם החמץ בפסח, אנשים בסופו של דבר עוקפים את זה. גם אם רצית למנוע נישואים של יהודי עם לא יהודי, או של כהן עם גרושה, או של דודו עם יוסי, או של תמר עם נעמה, בסופו של דבר האנשים האלה יטוסו לחו"ל ויתחתנו. לא הרווחת כלום, רק אלפי שקלים הלכו לפח, ורק נוצר עוד פילוג בעם. אבל פילוג אמיתי - לא פילוג על הנייר, שאחד רשום כיהודי ואחר לא; אלא פילוג אמיתי, שנאה וסלידה אמיתית. זו התוצאה האמיתית של כפייה.


ולגבי תחבורה ציבורית בשבת. הרשה לי, כמו בהתחלה, להתחיל עם כמה דוגמאות:
1. אחותי עובדת בעיתון "כלכליסט". העיתון מוציא, בין השאר, מהדורה ביום ראשון בבוקר, ולכן היא צריכה להגיע לעבודה בכל יום שבת בחמש בערב. בכל שבוע היא מגיעה במונית. היא יודעת שהסיכוי שהיא היתה יכולה להחזיק בעבודה הזאת אם היא לא היתה גרה במרכז תל אביב היה קטן באופן משמעותי.
2. קצת אחרי תחילת ה"פרק משימה", עשינו חנוכת בית שהיא גם מפגש של כל ההורים של הגרעין. עשינו את זה בשישי אחרי הצהריים, כי זה היה הזמן שבו התפנינו מהמשימות שהיינו צריכים לעשות במסגרת התפקיד שלנו.
אחד מבני הגרעין בא ממשפחה שלא החזיקה אוטו - הם ניהלו את חייהם בתחבורה ציבורית. מיותר לציין שהיתה בעייתיות בשביל המשפחה להגיע בשישי אחרי הצהריים מהמרכז לנצרת עילית, ועוד יותר בעיה לחזור... בגלל שהיה להם מאוד חשוב לבוא, הם באו מוקדם ביום שישי ונשארו מהצהריים עד הערב, ובלילה ישנו אצל משפחה של בן-גרעין אחר, שגר בקרבת מקום, וחזרו לביתם במוצאי שבת.
מיותר לציין שכל שאר המשפחות שהגיעו עם אוטו, הגיעו בשעה שנקבעה וחזרו לביתם באותו ערב. רק המשפחה ללא הרכב נאלצה לבלות "סוף שבוע ארוך" בחברת משפחה שזה עתה הכירו.
3. לפני חודשיים בערך תפסתי טרמפ עם נהג משאית לתל אביב. בדרך הוא סיפר לי שהמשכורת שלו כנהג משאית בקושי מצליחה לכסות את שכר הדירה (הוא גר במודיעין), ולכן הוא עובד כנהג מונית בסופי השבוע.
4. עכשיו מגיעות הדוגמאות של תחבורה ציבורית שעובדת בשבת בכל זאת - בחיפה במתכונת מצומצמת במהלך היום; אוטובוס לילה שעובר כמה פעמים בלילה ועושה מסלול אחד ארוך בכל חיפה; ומוניות השירות מחיפה לתל אביב וכו'.
אגב, אם אותה משפחה לא היתה גרה במרכז אלא בחיפה - לא היתה לה בעיה להגיע לנצרת עילית - אוטובוסים מלב המפרץ בחיפה לנצרת עילית פועלים באופן סדיר גם בשבת.


למה אני מספר לך על כל הדוגמאות האלה? אם קלטת את המוטיב החוזר, אז הבנת את העקרונות שאני מנסה להעביר:
1. כפייה היא מזיקה. כשאתה אוסר הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, אתה פוגע במי שאין לו אוטו.
2. בסופו של דבר, מי שיש לו את האמצעים הכלכליים ויכול להרשות לעצמו, ייסע בשבת.
3. מי שרוצה וצריך, גם יעבוד בשבת. זה כולל אנשים מבוגרים וזה כולל צעירים. אף אחד לא כופה את זה עליהם - אותו נהג שמח שיש לו דרך להשלים הכנסה. כנ"ל סטודנטים וצעירים שעסוקים במהלך השבוע, ושמחים שהם יכולים לעבוד כמלצרים וכברמנים בסופי השבוע. ולמה כל זה מתאפשר?


חזרנו לנושא של איך כל אחד תופס את היהדות. אז בוא נדבר על איך תופסים את השבת:
דתיים אורתודוכסים תופסים אותו כיום שבו שובתים מכל מלאכה, ומבלים חלק ניכר מהיום בבית הכנסת. בנוסף לכך, ישנם כל מיני מצוות אשר עוזרות להבדיל את השבת מכל יום אחר (ככה אני מבין את זה, בהתחשב בעובדה שאלה אינן מצוות המוסיפות מנוחה), כמו איסור הדלקת אש, איסור נסיעה במכונית, איסור שימוש בכסף וכו'.
הרבה משפחות חילוניות תופסות את השבת באופן אחר - זהו יום לבלות עם המשפחה, לצאת לטיול, או למסעדה, או למוזיאון, או לגן לאומי; זו הדרך שלהם להבדיל את השבת משאר הימים. זוהי דרך לגיטימית לא פחות לחגוג את השבת, והיא מגדירה את העם ואת התרבות שלנו לא פחות מ"גבול שבת" או איסור קריעת נייר.
אני יכול לדבר שעות על מה טוב בתחבורה ציבורית - מבחינה כלכלית, מבחינה סביבתית, מבחינת צדק חברתי וחופש ושוויון ומחירי הדירות...
אבל הנושא הוא יהדות - ולכן בזה אתמקד. לדעתי תחבורה ציבורית תהיה כלי נהדר בשביל אנשים לחגוג את השבת, שלא צריך לספר כמה היא חשובה לנפש האדם (ולא רק ביהדות). כשאתה אוסר תחבורה ציבורית אתה לא מרוויח כלום - אלה שיש להם אפשרות, ייסעו במכונית למחוז חפצם. אלה שאין להם מכונית, ייסעו במונית. ואלה שלא יכולים לממן לא את זה ולא את זה, ייאלצו לשבת בבית, ולא לחגוג את השבת כפי שהם רואים לנכון.


אתה רואה בתחבורה ציבורית פגיעה בערך השבת. זוהי תפיסתך, וזה לגיטימי לחלוטין. אני רואה בה אמצעי חשוב בכל ימי השבוע ובשבת עוד יותר.


ועל זה, בין השאר, הויכוח - ההבדל בין דעות לעובדות. התפיסה האורתודוכסית של היהדות היא אחת מיני רבות, והיא רק דעה. כל תפיסה של היהדות היא תפיסה לגיטימית. החילונית, הרפורמית, האורתודוכסית... הרי כולנו כאן בסופו של דבר, כנראה יש לנו משהו במשותף.
אני חושב שהחוק במדינה צריך להיות ברוח היהדות ולתת מענה לתרבות היהודית, ולו רק מכיוון שהרבה מהאנשים שחיים כאן רואים את היהדות כחלק בלתי נפרד מחייהם.
אך אני לא אסכים לחוק שכופה את הרצון של קבוצה מסויימת באוכלוסיה על הכלל. ובשביל מה? למנוע פילוג? לאחד את העם? לפי התפיסה האורתודוכסית, העם כבר מפולג בלאו הכי - וזה עוד לפני שכללת בו את האנשים שגם ככה אינם יהודים (אני חושב שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו, וקצת מפריע לי שהתעלמנו מהם במשך כל הדיון עד כה). אנשים יחיו איך שהם רואים לנכון, גם אם המדינה תנסה להקשות.
אנחנו נהיה חזקים ופוריים רק אם נוכל לאפשר לכל אחד לחיות לפי ראות עיניו.


וכמו שאמרת, גם אני בעד פשרה. פשרה שתיתן מענה לכל קבוצות האוכלוסיה.
ואם יש קבוצה שהדבר הכי בסיסי שהיא רוצה הוא להחיל את הרצון שלה ואת האמונות שלה על כלל האוכלוסיה - אז הם לא יזכו להתחשבות משאר האנשים, משום שהם בבירור לא מסוגלים בעצמם להתחשב באחרים. ואתה יודע מה? הם יחיו.

אתה לא חייב להסכים איתי, אתה גם לא חייב להבין אותי. רק אל תגיד שאני "לא מכיר" ו"לא יודע". אני פשוט חושב אחרת ממך - ועל זה כל העניין.

יום חמישי, 24 באוקטובר 2013

מלכודת העסוקים

מאמר של הניו-יורק טיימס שתרגמתי.


June 30, 2012, 3:15 AM

The ‘Busy’ Trap


מלכודת העסוקים
כתב: טים קריידר


אם אתם חיים בארצות הברית במאה ה-21, כנראה יצא לכם לשמוע הרבה אנשים מספרים לכם כמה הם עסוקים. זה הפך לתשובה האינסטינקטיבית של כל מי שתשאלו אותו מה עובר עליו. "עסוק!". "כל כך עסוק". "זה ממש מטורף". ברור כי זו התרברבות במסווה של התלוננות. והתגובה הנפוצה היא סוג של איחול: "זה טוב להיות עסוק", "עדיף ככה מאשר ההיפך".

שימו לב שבדרך כלל האנשים שמספרים לכם כמה הם עסוקים, אלו אינם אנשים שעושים משמרות צמודות במחלקה לטיפול נמרץ, וגם לא אלה שמיטלטלים כל השבוע באוטובוסים בין שלוש עבודות בשכר מינימום; כי האנשים האלה אינם עסוקים, הם פשוט עייפים. מותשים. מתים מהלכים. כמעט תמיד המתלוננים יהיו אלו שכפו על עצמם את סדר היום המלא: עבודה והתחייבויות שלקחו על עצמם בהתנדבות, שיעורים ופעילויות שהם "עודדו" את הילדים שלהם להשתתף בהן. הם עסוקים בגלל השאיפות, המרץ או החרדה שלהם עצמם, כי הם מכורים ללהיות עסוקים, ומלאי חשש מהדברים איתם יצטרכו להתמודד, בהיעדר משהו לעשות.

כמעט כל מי שאני מכיר הוא עסוק. הם מרגישים חרדה או אשמה בכל פעם שהם לא עובדים או עושים משהו שמקדם את עבודתם. הם מקדישים זמן לפגוש חברים כמו שסטודנטים עם ציונים טובים נרשמים לשירות קהילתי כדי שזה ייראה טוב בקורות החיים שלהם. לאחרונה שאלתי חבר אם הוא רוצה לעשות משהו השבוע, והוא ענה שאין לו הרבה זמן אבל אם אני מארגן משהו אז שאני אגיד לו, ואולי הוא יוכל לעשות הפסקה מהעבודה לכמה שעות. רציתי להבהיר לו שהשאלה שלי לא היתה התראה מראש להזמנה שתבוא בעתיד; זו היתה ההזמנה.אבל המצב העסוק שלו היה כמו רעש חזק שהוא צעק דרכו, ואני פשוט ויתרתי על הניסיון להתגבר עליו בצעקותיי שלי.

אפילו ילדים עסוקים כיום, הלו"ז שלהם מלא עד כדי מחצית השעה בשיעורים ובפעילויות מחוץ לשעות הלימודים. הם מגיעים הביתה בסוף היום, עייפים כמו אנשים מבוגרים. אני הייתי מדור הילדים שחזרו הביתה עם מפתח, והיו להם שלוש שעות חופשיות בצהריים, ללא שום השגחה, זמן שעשיתי בו כל מה שרציתי- החל מלעיין באנציקלופדיה, ליצור סרטי אנימציה או להיפגש עם חברים ביער ולהשליך אדמה אחד על העיניים של השני. שעות אלה סיפקו לי כישורים חשובים ותובנות שנותרו בעלות ערך עבורי עד היום הזה. השעות החופשיות האלה סיפקו לי מודל של איך ארצה לחיות את שארית חיי.

ההיסטריה הנוכחית היא לא בהכרח תנאי בלתי נמנע של החיים; זה משהו שאנחנו בוחרים, ולו רק מפני שאנו מסכימים לכך. לפני זמן לא רב דיברתי ב"סקייפ" עם חברה שעזבה את העיר מכיוון שלא יכלה לעמוד בתשלום שכר הדירה, וכעת היא גרה בדרום צרפת ועוסקת באומנות. היא העידה על עצמה כי לראשונה מזה שנים היא מרגישה שמחה ורגועה. היא עדיין מספיקה לעבוד, אבל זה לא מכלה את כל הזמן והכוח שלה. היא אומרת שזה מרגיש כמו בקולג' - יש לה מעגל חברים, וכולם יוצאים לשבת ביחד בכל ערב. ושוב יש לה חבר. (היא תיארה בצער את חווית הדייטינג בניו יורק: "כולם עסוקים מדי, וכל אחד חושב שהוא יכול להשיג מישהו יותר טוב").

מה שהיא חשבה בטעות שהיה האישיות שלה - נמרצת, עצבנית, חרדה ועצובה - התברר להיות רק השפעה מעוותת של הסביבה עליה. הרי אף אחד לא באמת רוצה לחיות כך, כמו שאף אחד לא רוצה להיקלע לפקק תנועה, להידחפות צפופה באצטדיון או למלחמת המעמדות בבית הספר התיכון - זה משהו שכולנו כופים זה על זה ועל עצמנו.

להיות עסוק משמש כביטחון הקיומי שלנו, גדר המגנה עלינו מפני הריקנות; הרי ברור כי החיים שלנו לא יכולים להיות מטופשים, פשוטים או חסרי משמעות אם אנחנו כל כך עסוקים, הלו"ז שלנו מלא, ואנחנו דרושים בכל שעה של היממה. פעם הכרתי אישה שעשתה התמחות במגזין, שבו לא הרשו לה לצאת בזמן ארוחת הצהריים, מחשש שמא יהיו זקוקים לה באופן דחוף מסיבה כלשהי. זה היה מגזין ערוצים שהפך למיותר כאשר נוספה האפשרות לצפות בלוח השידורים על גבי מסך הטלויזיה עצמה, אז קשה לי להאמין שלהעמדת הפנים הזו היתה חשיבות כלשהי, מלבד אשליה עצמית ממוסדת. יותר ויותר אנשים במדינה כבר לא עושים או יוצרים משהו מוחשי; אם אין ספר ילדים המספר על חתול או אריה שעושה את העבודה הזאת, אז לא בטוח שאני מאמין שהיא הכרחית. אני לא יכול שלא לתהות האם כל התשישות הדרמטית הזאת אינה רק דרך לחפות על כך שרוב מה שאנחנו עושים הוא חסר משמעות.

אני לא אדם עסוק. מבין האנשים השאפתנים שאני מכיר, אני העצלן מכולם. כמו רוב הכותבים, אני מרגיש כמו חוטא שלא ראוי לחיות בכל יום שבו אני לא כותב, אבל אני גם מרגיש שארבע או חמש שעות מספיקות בשביל הזכות להלך על כדור הארץ יום נוסף. בימים הרגילים הטובים ביותר שלי, אני כותב בבוקר, יוצא לנסיעת אופניים ארוכה ועושה שליחויות אחר הצהריים, ובערב אני פוגש חברים, קורא או צופה בסרט. נדמה לי כי זו דרך שפויה ונעימה להעביר בה את היום. ואם תתקשר אלי ותשאל אם אני מוכן לוותר על עבודה בשביל לראות את הפסל החדש במוזיאון, לצאת להופעה בפארק, או סתם לשבת לשתות קוקטיילים כל היום, אז אני אשאל, מתי לבוא?

אבל רק בחודשים האחרונים התחלתי באופן חתרני, בשל התחייבויות מקצועיות, להפוך לעסוק. לראשונה בחיי יכולתי להגיד לאנשים ברצינות מלאה שאני "עסוק מדי" בשביל לעשות דבר כזה או אחר שהם רצו שאעשה. יכולתי לראות מדוע אנשים נהנים מהמחמאה; זה גורם להם להרגיש חשובים, שמחפשים אותם ושרוצים בהם. מלבד העובדה שבסופו של דבר אני לא אוהב להיות עסוק כל הזמן. בכל בוקר תיבת הדואר האלקטרוני שלי היתה מלאה במכתבים שביקשו ממני לעשות דברים שלא רציתי לעשות, או הציגו לי בעיות שהייתי צריך לפתור. זה הפך ליותר ויותר בלתי נסבל, עד שבסופו של דבר קמתי ויצאתי מהעיר למקום שבו לא יכלו להגיע אלי, מקום ממנו אני כותב את השורות האלה.

הנה אני, ללא התחייבויות שמטרידות אותי. אין טלויזיה. בשביל לבדוק דואר אלקטרוני אני צריך לנסוע לספריה. אני נוסע לשבוע בכל פעם, מבלי לפגוש אף אדם שאני מכיר. אני נזכר שוב בנוריות, בחיפושיות ובכוכבים. אני קורא. ובסופו של דבר יוצא לי לכתוב באמת, לראשונה מזה חודשים. קשה למצוא משהו להגיד על החיים מבלי להתערבב עם העולם סביבך, אבל בנוסף לכך זה כמעט בלתי אפשרי להבין מה קורה שם, או מה הדרך הטובה ביותר לספר על זה, מבלי להתחפף משם לתקופה.

בטלה איננה רק חופשה, הנאה או תחליף לזמן העבודה; היא חיונית למוח כמו שויטמין D חיוני לגוף, ובלעדיה אנחנו סובלים מסבל נפשי, מעיק כמו דלקת פרקים. המרווח והשקט שהבטלה מספקת לנו היא תנאי הכרחי בשביל לקחת צעד אחורה מהחיים ולראות אותם כשלם, בשביל ליצור קשרים בלתי צפויים ולצפות להבזק ההשראה הבא - באופן פרדוקסלי, זה הכרחי על מנת לבצע כל עבודה שהיא. "חלומות בהקיץ הם לעתים קרובות תמצית מעשינו", כתב תומס פינצ'ון במאמרו על בעל החיים "עצלן". ה"אאוריקה" של ארכימדס באמבט, התפוח של ניוטון, טבעת הבנזין של ג'קיל והייד: ההסטוריה מלאה בסיפורים על השראה שבאה מתוך חלומות ורגעים של חוסר מעש. זה גורם לך לחשוב האם בטלנים, אוכלי-חינם ואנשים שמתחמקים מעבודה לא אחראיים לרעיונות, ליצירות, ולהמצאות הגדולות של העולם יותר מאשר העסוקים והחרוצים.

"המטרה בחיים היא אבטלה מוחלטת, כדי שנוכל לשחק. זו הסיבה שאנחנו חייבים להרוס את המערכת הפוליטית-כלכלית הקיימת". זה אולי נשמע כמו התבטאות של אנרכיסט מעשן חשיש, אבל זה למעשה ארתור ס. קלארק, שמצא זמן בין צלילת מיכלים ומשחקי פינבול כדי לכתוב את "סוף הילדות", ולהמציא את לוויני התקשורת. עמיתי הותיק לעבודה, טד רול, כתב לאחרונה טור שמציע לנו לוותר על הרעיון של הכנסה מעבודה ולתת לכל האזרחים משכורת קבועה. רעיון שהיום נשמע לנו משוגע, אבל בעוד מאה שנה ייחשב לזכות אנושית בסיסית, כמו חיסול העבודות, זכות הצבעה לכולם, ויום עבודה של שמונה שעות. הפוריטנים אמרו שהעבודה היא ערך - הם כמובן שכחו שאלוהים המציא אותה כעונש לבני האדם.

אולי העולם לא יוכל לתפקד אם כולם יתנהגו כמוני. אבל אני סבור שהמצב האנושי האידיאלי נמצא איפושהו בין הבטלנות שלי לבין התזזיתיות הפאנאטית של שאר העולם. התפקיד שלי הוא להיות השפעה רעה, הילד שעומד מחוץ לחלון הכיתה ועושה לך פרצופים באמצע השיעור, דוחק בך להמציא תירוץ לצאת משם, ולבוא החוצה לשחק. הנחישות שלי להיות בטלן היא יותר מותרות מערך, אבל כן עשיתי החלטה מודעת, לפני זמן רב, לבחור זמן על פני כסף, מכיוון שאני מבין שההשקעה הטובה ביותר של הזמן המוגבל שלי בעולם הוא לבלות עם האנשים שאני אוהב. יכול להיות שאשכב על ערש דווי ואתחרט על כך שלא עבדתי יותר קשה ושלא אמרתי את כל מה שרציתי לומר, אבל לדעתי יותר סביר שאחשוב שהלוואי שאוכל לשתות עוד בירה עם כריס, לצאת לעוד הליכה ארוכה אחת עם מייגן, ולצחוק צחוק אחרון וטוב עם בויד. החיים קצרים מדי מכדי להיות עסוק.

יום שבת, 3 באוגוסט 2013

בסיכומו של מושב

בסיכומו של מושב
מאת יהיר לפיד -  03/08/2011

תגובה לדבריו של יאיר לפיד,


איך אני מסכם את מושב הכנסת שהסתיים השבוע?

בחצי הראשון של המושב מתנגדינו זעקו ומחו על כך שאנחנו מפרים את הבטחות הבחירות שלנו.
בחצי השני הם זעקו ומחו על כך שאנחנו מקיימים את הבטחות הבחירות שלנו.
היתה גם הרבה ביקורת לגיטימית, אבל למה להתייחס אליה כשאני יכול להיות יהיר במקום?


לפעמים הפערים בין המציאות לבין מה שנכתב עליה הופכים להיות מגוחכים.

אני יודע את זה כי עבדתי הרבה זמן בכתיבה שהפער בינה לבין המציאות הוא מגוחך.
ביום חמישי סערה העיתונות סביב המשבר עם עדי קול. כולם כבר שכחו, ולאף אחד לא אכפת מזה תכלס, כי זה היה כזה דבר קטן ופעוט, אבל רק בשביל הקרציות מביניכם שעדיין מתעסקים בזה (מי, בעצם? אתם קיימים בכלל?), עדי נמנעה באחת ההצבעות ואני כתגובה אמרתי לה פויה, הרבצתי לה על האף עם עיתון, והשעיתי אותה מפעילות פרלמנטרית.
התקשורת חגגה, אמרו כל הזמן "דיקטטור", ואפילו לא התכוונו לליברמן. ח"כ משה גפני עלה על הבמה ודיבר על כך שאנחנו מפלגה לא דמוקרטית! אז במקום להתייחס לטענה הזאת, שנאמרה גם ע"י חברי כנסת ממרצ, העבודה, והתקשורת בכל כך הרבה הזדמנויות, אז אמרתי לגפני שאני לא רוצה להיות שיפוטי, אבל הכל חוזר אליך וקקה בידיך. כאילו, תסתום, אתה חרדי! ג'יזס!
אגב, גם מפלגת העבודה, שיש בה שיח פנימי וביקורת לגיטימית בין חברי הכנסת,לא מגניבה כמונו!


כי באותו יום חמישי בערב, אחרי המהומה הגדולה, היינו כולנו, כל חברי הכנסת של יש עתיד, על המרפסת של הרב שי פירון באורנית. בעבודה כולם שונאים את כולם והם פוליטיקאים ישנים כאלה, אבל אנחנו מגניבים, שתינו יין אדום מעורבב עם דיאט ספרייט, כי זה מה שהצעירים שותים היום. כמובן גם עדי קול היתה שם, ואחרי שהיא סיימה לעמוד בפינה קצת כדי לחשוב על מה שהיא עשתה, היא הסבירה מה קרה לה (היא אמרה שהשתלט עליה דיבוק בדיוק בזמן ההצבעה, בטח באשמת גפני. בכל אופן, בבירור קרה לה משהו, אם היא החליטה להמרות את פי). אני דיברתי כמה חשוב שלא נפתיע אחד את השני, וכשסיימתי כולם קמו ומחאו לי כפיים ומחו דמעה. חוץ מעופר שלח שהביט בי במבט משתומם ושאל "מי זאת ריקי כהן?".
בסוף התחבקנו כמו שאני אוהב, ועדי אמרה שזה לא יקרה שוב, כי היא עובדת על עצמה, ולמעשה כולנו עובדים אחד על השני ועל כל המדינה, ויודעים ללמוד מטעויות. עדי ניצלה את הרגע הרגשני כדי לשאול אם היא יכולה לחזור לפעילות פרלמנטרית. אמרתי לה שזה ניסיון יפה אבל שתעוף לי מהעיניים.


אולי אני טועה, אבל שום מפלגה לא מתנהלת ככה, שכולם עושים את אותו הדבר, כמו אגרוף קמוץ של איש אחד. טוב, אולי ישראל ביתנו, אבל הם לא יפים כמונו.


אז בכל פעם שאתם שומעים מישהו מהאופוזיציה מדבר על "צפון קוריאה" או "דיקטטורה", אל תסגרו את הרדיו, ותקשיבו טוב. אם תתאמצו תוכלו לשמוע את מה שאני אומר לעצמי כל יום - הם מקנאים בנו שאנחנו כאלה מגניבים ושניצחנו בבחירות, והם סתם בודדים וממורמרים ואין להם דיאט ספרייט לערבב עם היין. הם רואים מולם קבוצת אנשים שמחוייבים לרעיון, ולא פחות מזה, אליי. כי למה להתייחס לביקורת אם אני יכול לתקוף באופן אישי את המבקרים?
אה, ועדי ביקשה שאמסור ד"ש לאשתי.


יממה קודם העברנו את שינוי שיטת הממשל בקריאה ראשונה.

זו היתה ישיבה ארוכה, עמוסה בהתפרצויות מצחיקות של אנשים בכל מיני שפות. אחמד טיבי נאם ביידיש (והוא בכלל ערבי! הבנתם?), ישראל אייכלר דיבר ערבית (והייתם מצפים שהוא ידבר יידיש, כי הוא החרדי!), זה מסביר למה זהבה גלאון היתה כל כך משועשעת. לכן אני לא מבין למה עיתונים מטופשים כמו "ידיעות אחרונות", שאני לא מעריך בכלל, אמרו שהיא בכתה. זה סתם ניסיון שלהם לגרום ליום הזה להיראות כמו יום עצוב. דווקא היה צחוקים! הם היו צריכים להיות שם. או לפחות לשלוח לכנסת איזה נציג, מישהו שעבד שם פעם.
גדעון סער המשועשע הביא מסמכים שהוכיחו מדעית שהח"כים מהעבודה שהיום מחו בזעם על העלאת אחוז החסימה, תמכו בה בהתלהבות בזמן שהיו בקואליציה. כי ידוע שזכות ההוכחה שמורה למתמטיקאים ולפוליטיקאים. אמנם איתן כבל בעצמו הודה שהוא בעד העלאת אחוז החסימה, אבל כחלק מתוכנית כוללת ולא  בהחלטת בזק של הממשלה, אבל ברור שהוא סתם מקנא, אז למה להתייחס אליו?


בקיצקץ, קיימנו הבטחת בחירות! כן כן, שלא יגידו שלא קיימנו. נכון שקיצצנו בחינוך, לא עשינו כלום בנושא הדיור, וגיוס בני הישיבות נדחה, אבל שינוי שיטת הממשל כן אמרנו אז ננה בננה.
כי באמת נמאס שהמפלגות הקטנות משתקות לנו את המערכת. כאילו, בתכלס אני לא זוכר שום מקרה ספציפי שבו מפלגה שקיבלה פחות מ-4% שיתקה את המערכת, הפילה ממשלה או הפריעה למשהו, מתישהו, אבל עכשיו אנחנו יכולים להיות בטוחים שזה לא יקרה בעתיד.


בזמן שהתקיים הדיון, הסתכלתי על שאול מופז. זיין, תותח, שעומד היום בראש מפלגה קיקיונית שאינה עושה דבר מלבד להצביע לעתים נגד הקואליציה.
כאילו, מה נסגר איתם? הם עושים דווקא, בכל פעם שאנחנו מציעים משהו, הם מצביעים "נגד" רק כי הם באופוזיציה. אני חושב שזה ממש לא בסדר. אגב, כשמישהו מצביע "בעד" רק כי הוא בקואליציה, זה ממש בסדר. אבל מה נסגר עם האופוזיציה, שהם מצביעים נגד כל הזמן... אני לא יודע למה כל האנטי הזה.
אין לי ספק ששאול יכול לתרום למדינה רבות מניסיונו, אבל, כאילו, לא באמת, אז שילך כבר.
התייחסתי רק לשאול מופז כי אני יודע שגם אתם לא אוהבים אותו. גם את הערבים אתם לא אוהבים, אבל אם אני אלכלך עליהם כאן אני אשמע גזען. אבל כולם כבר יודעים מה אני חושב על "הזועביז", אז אין צורך להוסיף. שיעופו גם הם אינשאללה (היי, גם אני מדבר ערבית, איזה צחוקים).


אז מהם עיקרי ההצבעה? כמעט אחד לאחד מה שכתוב במצע של ישראל ביתנו:
הממשלה תמנה 19 שרים ו-4 סגני שרים בלבד. לא הממשלה הזאת יא מצחיקים! הממשלה הבאה.
אחוז החסימה יעלה ל-4%.
הצעות אי אמון לא יוכלו לשמש את האופוזיציה ככלי שמטרתו רק להציק לממשלה ולבזבז את זמנה של הכנסת. כן כן, ככה כתוב בחוק. זאת לא פרשנות שלי בכלל. בכלל אופוזיציה זה דבר מציק, לא חושבים? בעיקר מופז. איזה אפס.


אני מצרף לינק למאמר מצויין ולא משוחד בכלל של אדם בלתי תלוי שגם במקרה יזם את החוק, שמסביר באופן אובייקטיבי למה הוא חוק טוב.


ולפני זה - עבר ברוב גדול התקציב הראשון שלי כשר אוצר.

האם זה התקציב שרציתי?
בוודאי שלא.
האם קראתי את התקציב?
בוודאי שלא.
מטרתו הראשונה של התקציב הזה היתה למנוע קריסה ולהחזיר את ישראל לשפיות כלכלית. את זה עשינו, וכמו שאתם רואים הרבה יותר שפוי כאן. כלכלית, אני מתכוון. איש אינו אוהב להעלות מסים, אחרי זה אני צריך להתמודד עם הלוביסטים של טבע שבאים אלי ועושים לי פרצופים עצובים. אבל לפחות הצלנו את המשק הישראלי מפשיטת רגל. אמנם אף אחד לא אמר שאנחנו בסכנת פשיטת רגל, אבל בכל זאת. באותו אופן, גם הצלנו את הכלכלה גם מכריש ענק שיבוא ויאכל אותה. גם הצלנו את הכלכלה מיוון וספרד. עכשיו הכלכלה שלנו תהיה ממש טובה, ענקית, אתם לא תופסים עד כמה כי אתם לא מבינים בכלכלה כמוני.
מה יכול להפריע לזה לקרות?
אנחנו. כלומר, הישראלים. הכנסנו את עצמנו למצב רוח דכאוני. לא אני, כי אני בסבבה, אבל אתם, די להתבכיין כבר נו. הכל סבבה, הכל דבש, יהיה בסדר, די לבכות, בואו חיבוק מאבא.
ואם אתם עוברים לניו זילנד אז רק תדעו שכולם רוצים בכלל לבוא מניו זילנד לפה אז אתם טיפשים. כל המגניבים כאן.

הלוואי שישדדו אתכם בשדה תעופה ותצטרכו לבקש מאנשים כסף לאוטובוס בתחנה מרכזית.